במטוס סילון לבואנוס איירס

מאת: גלעד בנאי

צילומים: טל זהר



יום שני, 26.12.2011

“במטוס סילון לבואנוס איירס,

רק עם רז,

הלל,

טל,

ים ציוד,

דיילת

וענן”.

שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא, ובאמצע יש זמן לדיונים בשלל נושאים – רשימת טיפולים ותיקונים צפויים ברכב, חוויות מאירועים קודמים, נחיתות מסמרות שיער בקפריסין, מצב הספורט המוטורי ועוד ועוד.

הפרידה בבן גוריון כמובן נרגשת, כדרכן של פרידות מסוג זה, חברים ותיקים של הלל פותחים שולחן מאולתר על אחד הספסלים, שמפניה (למתחילים) ועראק (למתקדמים) נשפכים כמים, ריח של הרפתקאה באוויר – גלית הימן ושלושת הילדים (מתוך ארבעה) לבית רז, קרן זהר ותום הקטנטן שנולד בדיוק לפני שלושה שבועות, איריס סגל – המנוע החייכני שמאחורי כולם וברקע – דיונים שגרתיים עם צוות הקרקע של איבריה בעניינים השגרתיים של האובר-וייט האופיניים למסעות מסוג זה (הלל נזכר ברגע האחרון להביא טמבון) וכבר אנחנו על המטוס למדריד.

המתנה ארוכה בבירת ספרד לטיסת ההמשך ומסביב מתחילים להתקבץ אנשי הדקאר – צוות המינהלה של ASO,המארגנת, במעילים האדומים האופיניים מסתובבים באדישות של כבר-ראינו-הכל, גונקלבס הספרדי – הרוכב הבכיר בקבוצת הוסקוורנה השואפת לגדולות לאחר פרישתו המצערת עקב פציעה של פרטינייה הצרפתי – ואנשי צוותו מאכלסים את השולחן לידינו ועוד שלל מותגים וסימני מסחר ידועים יותר וידועים פחות רקומים, מודפסים ומוטבעים בדייקנות יתרה על מגוון של סווטשירטים, טי-שירטים ומעילים למיניהם, מעידים על כך שהדקאר הוא, בין השאר, אירוע אסתטי מרשים בו מושקעים מיטב הגרפיקאים והמעצבים (ובשמחה אציין שבעניין זה מיישרת הקבוצה הישראלית קו עם שאר העולם) – בעוד שבוע, לערך, הם יתחפרו, יזיעו, יקיאו דם בעבר השני של העולם אבל עכשיו הם בעיקר עייפים – עייפים אך אופטימיים.

באחת לפנות בוקר לערך אנחנו נדחסים לאירבוס רחב גוף בדרך לבואנוס איירס – בחשיכה אנחנו גולשים דרום מזרחה, נמשכים מעל שליש היקפו של הכדור אל יבשת חדשה, שחצי מאיתנו לא ביקר בה מעולם, לאירוע של פעם בחיים (ולהבהרה – גם עבור מי שהשתתף בדקאר בעבר, ואף זכה לסיימו כמו רז והלל, עדיין כל דקאר, כשלעצמו, הוא אירוע של פעם בחיים).

יום שלישי, 27.12.2011

לקראת הצהריים מסתיימת, סוף סוף, טיסת 12 השעות לדרום אמריקה בנחיתה מופתית בנמל התעופה הבינלאומי של בואנוס איירס. ביציאה מן השדה אנחנו חוברים לאנריקה, דוד של דוד של סבא של גלית אשתו של רז (או משהו דומה, אל תתפסו אותי במילה) ומקבלים תדרוך ראשוני בענייני מי-נגד-מי, שתי מוניות (ערימות ענקיות של ציוד ילוו אותנו מההמראה מהארץ ועד לחבירה לצוותי הסיוע) ואנחנו במלון, או נכון יותר בית דירות, שבבעלות איש עסקים ישראלי צעיר – זוהר סוקול ועוזרו הנאמן הסטודנט לרפואה ערן. בואנוס איירס היא עיר אירופאית באופייה, מלנכולית ומוזנחת משהו והחדר נעים אם כי ספרטני, ארוחת צהריים אנחנו חוטפים במלכודת תיירים מקומית הממוקמת אסטרטגית בכיכר שטופת שמש, קבצנים ורקדנים אקזוטיים בלב העיר ובערב מושך אותנו זוהר לסיור רכוב בעיר דרך ארוחת בשרים משובחת במסעדה מקומית וגלידה במרכז הבילוי התוסס עד שב-1:00 לפנות בוקר, כבר לא רואים בעיניים מרוב עייפות, אנחנו גששים את דרכנו סוף סוף חזרה למלון מתרסקים למיטות.

יום רביעי, 28.12.2011

שתי מוניות לוקחות אותנו לאזור האחסנה בו מחכה הרכב הצהוב במכולתו החתומה מאז הגיע העירה לפני כשבועיים. עיכוב ראשון מסתמן כשמתברר שהמלגזה הגדולה שתפקידה לשחרר את המכולה לצורך פתיחתה פרצה צינור הידראולי ולפיכך מושבתת. אילתור ארגנטינאי זריז באמצעות שתי מלגזות קטנות יותר והנה המכולה בחוץ, בלב הולם נפתחות הדלתות והחוצה גולשת לה, ללא פגע ולרווחת כולם, כוכבת האירוע – הצוללת הצהובה. אחר כך יושבים לחכות לצוות הסיוע ההולנדי שבמקביל משחרר את הרכבים שלו בנמל העגינה הרשמי של מעבורת הדקאר כ-80 ק”מ מצפון לעיר.

ההמתנה הארוכה מאפשרת לי לבחון מקרוב את הרכב הצהוב. הלל, מסתבר, יצר את הכלי בדמותו – צנוע מבחוץ ורב יכולות מבפנים, מופת של פונקציונליות קשוחה ואתלטית, שנים של נסיון וכישורים דחוסות בסדר מופתי לתוך המרכב הקומפקטי, כל חוט ואביזר, כל צינור ומוט לכולם יש הסבר, סיבה ומטרה שהלל שמח לפרט באריכות יתר של אב אוהב – שום דבר באוטו הזה לא קרה במקרה.

די מהר מתברר שההולנדים יצטרכו, כנראה, סיוע בחבירה ורז והלל יוצאים העירה בנסיון לאתר אותם, משאירים את טל ואותי בוהים למשך שעות בחוסר עניין בשלולית השמן ההידראולי שהשאירה אחריה המלגזה הפגועה. שעת אחה”צ מאוחרת והחבורה ההולנדית מופיעה סוף סוף חמישה גברים חביבים הכוללים צוות מירוץ בפאג’רו קצר כחול ושלושה הרי אדם במשאית סיוע המדוגמת, בין השאר, בשלוש מיטות (שתיים צמודות לתיקרת הקבינה ואחת נפתחת מאחור), מקרר, מיקרוגל ומכונת קפה. הקבוצה כולה מלאת מרץ ובתוך שעה קלה אנחנו מעמיסים למשאית את הציוד שהגיע עם הצוללת במכולה ויוצאים דרומה לכיוון מר דל פלטה – רז והלל ברכב הצהוב, טל ואני באחורי הקבינה הנדיבה של המשאית ההולנדית.

הדרך דרומה ארוכה וחד גונית ובמהלכה אנו עדים לתחילת התגבשותה של רוח הדקאר – משאיות הענק, רכבי המירוץ הצבעוניים, חבורות גברים אירופאים רועשות בכל עצירת ריענון, חברים ישנים נפגשים. ביני לביני אני מגיע למסקנה שעבור אירופאים רבים, מחליף מירוץ הדאקאר, בהצלחה כזאת או אחרת, את חוויית המילואים הישראלית – עניין גברי בעיקרו, במתכונת ובהרכב ידועים פחות או יותר, המהלך על הלוקחים בו חלק קושי גדול אך גם קסם מוזר שאנשים מבחוץ, ונשים בעיקר, מתקשים להבין.

480 הק”מ דרומה עוברים ביעף וב-1:00 לפנות בוקר אנחנו נוחתים בדירתנו הצנועה במר דל פלטה שנראה כאילו לא פתחה את דלתותיה בפני מבקרים מאז שנות החמישים המוקדמות ובמילים אחרות – משנמכת את המונח ‘בסיסי’ לרמה שלא ידענו בעבר, כולל העדר מצעים, מים חמים ומיזוג. השעה המאוחרת איננה מאפשרת, כמובן, חלופות אחרות ובלית ברירה אנחנו מתמקמים שם לשארית הלילה, בתקווה לשדרג את התנאים בהמשך – אחרי הכל, יש לנו עוד שלושה לילות להעביר בעיירה עד לזינוק ביום א’ בבוקר.

יום חמישי, 29.12.2011

התארגנות מהירה והופ – יוצאים לשטח הכינוס של הראלי בבסיס הצי של מר דל פלטה לטובת הליכי הרישום האדמינסטרטיבי והבדיקות הטכניות. טל ואני מקבלים את תעודות העיתונאים שלנו, ומיד אחר כך חוברים לרז והלל העוסקים במלאכת הקודש של מיתוג הרכב במדבקות הספונסרים השונים, הכנות אחרונות וב-12:00 בדיוק, בהתאם ללו”ז שהציבו לנו המארגנים אנו נכנסים לתהליך הרישום, לא לפני שאנו פוגשים את צ’ארלי גוטליב, איש בלגי חביב בעל עבר ישראלי, עברית שוטפת ונסיון של 24 שנים בדקאר המנווט השנה עבור קבוצה הולנדית, וחוברים למרטינה, נהגת רכב העיתונות הצ’כי שישמש אותנו לסיקור המירוץ במהלך השבועיים הקרובים. הליך הרישום ארוך ומייגע – הרבה מאוד מסמכים, אישורים וטפסים מחליפים ידיים בעשרים ומשהו עמדות שונות אך יסודיותם הידועה לשימצה של רז והלל עומדת לזכותם אף הפעם והתהליך מתחיל ומסתיים ללא דרמות כלשהן, כמו גם הליך הבדיקות הטכניות שאחריו המוקדש ברובו לעיטור הרכב בשלל המדבקות מאת המארגנים והספונסרים שלהם כך שבסופו של עניין לא נותר הרבה מן הצהוב המקורי של הרכב, כפי שיעידו התמונות.

סוף טוב הכל טוב – קצת אחרי שמונה בערב והרכב עולה על הפודיום לנוכח עיניהם המשתאות של מאות ארגנטינאים נלהבים. ראיון קצר עם מנחה הטקס, כניסה זריזה לחניון הסגור (ה”פארק פרמה”) ממנו יצא הרכב בפעם הבאה לפודיום הרשמי במרכז העיר במוצאי שבת ואחר כך, ביום ראשון בבוקר, למירוץ הדקאר עצמו – מכל בחינה מעשית ואלא אם יכה הגורל (הרי כבר ראינו מירוצים מתבטלים בשניה האחרונה) רז והלל רשאים לראות עצמם מזנקים, בעוד יומיים, למירוץ השטח הארוך והקשה בעולם.

אז מה נאחל לרז והלל ברשומה ראשונה זו – אני בוחר לאחל להם מירוץ משעמם, נטול הפתעות, סיכום יומי של הגיעו למחנה בשעה סבירה, לצוללת ולצוותה שלום, ארוחת ערב, טיפולים שגרתיים ולשק”ש. אולי אני חוטא בכך לחובה העיתונאית, אבל אני בהחלט מקווה שאת הדרמות והטרגדיות יספקו לנו יתר המשתתפים במירוץ כי כמו שאמר פעם מישהו – בדקאר, אין הפתעות שמחות